הרשמה לניוזלטר | اشترك للنشرة  

פרסומים אחרונים | الإصدارات الأخيرة

ליצירת קשר | للاتصال معنا

המרכז לחקר הרב תרבותיות והמגוון

האוניברסיטה העברית, הר הצופים

ירושלים 9190501

مركز أبحاث التعدديّة الثقافيّة والتنوّع

الجامعة العبرية، جبل المشارف

القدس 9190501

972.2.5494950

diversity@mail.huji.ac.i

 

 

           

           

"לפעמים זה שאת חיה נחשב להישג"

פברואר 22, 2017

img001

הצעירה שהותקפה מינית ואוימה באקדח על ידי דודה * המלכוד של תושבת הגדה, שמנועה מלהתלונן על בעלה כאישה שנייה * הצעירה ש"מרדה" והותקפה בסכין על ידי אחיה * והאישה שהתגרשה מבעלה המכה והצליחה לשמור על החיוך * נשים פלסטיניות במצבי אלימות מספרות על הצורך בשינוי בטיפול המשטרתי, המשפטי והחברתי

# בודור חסן

על פי נתוני המשטרה, בשנים 2013-2015 נרצחו 26 נשים ערביות בישראל. מספר זה מהווה יותר משליש מהנשים שנרצחו באותן שנים בארץ – 72 נשים.[1] הנתון הזה מטריד במיוחד לאור התמונה העגומה של טיפול הרשויות בתופעה. כך למשל, משרד הרווחה מעניק שירותי טיפול בנושאי אלימות במשפחה באמצעות מרכזים ויחידות בפריסה ארצית, אך רק 14% מכלל המשפחות המטופלות במרכזים לטיפול באלימות במשפחה הן מהחברה הערבית – אחוז הנמוך משיעור האוכלוסייה הערבית בארץ.[2]

על אף החקיקה המעגנת את זכויותיהם של נשים להגנה מפני אלימות במשפחה,[3] הרי שהפער בין תיאוריה ופרקטיקה בולט במיוחד ביחס לטיפול לנשים פלסטיניות במצבי אלימות. ארגוני החברה האזרחית הצביעו בעבר פעמים רבות על תחושת זלזול מצד רשויות החוק, ועל אוסף של דעות קדומות שמחזיקים בהם לא פעם גורמי אכיפה, מקבלי ההחלטות ואפילו גופי התקשורת.[4] דוחות שהוגשו לכנסת בעבר בנושא עמדו על השיעור הנמוך של פענוח מקרי רצח בחברה הערבית, בהשוואה לחברה היהודית,[5] על מחסור בחוקרות דוברות ערבית וכן על מחסור בעובדות סוציאליות ביישובים ערביים.[6] מן העבר השני, נשים רבות בחברה הערבית מדווחות על חוסר אמון כלפי המשטרה, גם נוכח מיקומה הכפול. המשטרה בישראל נתפסת לא פעם כמערכת פוגענית הנוהגת באפליה כלפי אזרחי ישראל הערבים. גם משום כך, נחשבת הגשת תלונה במשטרה כמוצא אחרון ממש. נשים שמגישות תלונה על אלימות כלפי בן זוג מתמודדות עם סנקציות חברתיות חמורות של נידוי והוקעה.

במהלך ראיונות שקיימתי בחודשים האחרונים, שוחחתי עם עשרות אנשים מקבוצות גיל, משלחי יד ומקומות שונים בארץ. שאלתי אותם מה לדעתם צריכה לעשות אישה שנחשפה לאלימות. רק שמונה מתוך המרואיינים ציינו כי על האישה להתלונן במשטרה. שוחחתי גם עם ארבעה אנשי דת – כולם כאחד אמרו כי התלונה למשטרה אסורה, וכי אלימות, ככל שקיימת, צריכה להישאר בתוך המשפחה. שניים מאנשי הדת גם ציינו כי יש נסיבות המצדיקות אלימות בתוך המשפחה ואפילו רצח על רקע מה שהם קראו לו "כבוד המשפחה". השניים האחרים אמרו שהם מתנגדים לרצח, אך "מבינים" מדוע יבחר אח או אב לרצוח בשם אותו כבוד מדובר. כמעט שליש מהמרואיינים איתם שוחחתי סברו כי נשים שמתלוננות למשטרה על אלימות בתוך המשפחה הן אינן נורמטיביות, "לא מכבדות את המוסר הקיים ולא נותנות שום חשיבות למשפחות שלהן". על מנת להשלים את תמונת העמדות הזו, בחרתי להביא את סיפוריהן של ארבע נשים במצבי אלימות: אני מקווה כי אלו יוכלו להאיר במשהו את הכרוניקה של אלימות כנגד נשים פלסטיניות בישראל.   

 

הסיפור של אמל: התקיפה הסתיימה בסולחה

אמל, בת 23, גרה בכפר שמרני ליד נצרת. בלימודים לא ממש הצליחה והמצב הכלכלי הקשה של משפחתה כפה עליה עבודה בבית עסק בנצרת. ממשפחתה לא קיבלה תמיכה: "תמיד אמרו לי שאני מכוערת, שאף בחור לא יסתכל עלי, שאני אשאר בבית כי אף אחד לא יסכים להתחתן איתי".

אמל כהת העור נאלצה להתמודד לא פעם עם קריאות גזעניות. "בבית הספר התלמידות תמיד קראו לי אתיופית מכוערת, שוקולד מריר, וזו הייתה אחת הסיבות העיקריות שרציתי לעזוב את בית הספר. לא היו לי חברות ואפילו אמא כאשר כעסה עליי או חשבה שאני לא עבדתי קשה מספיק, הייתה קוראת לי שחורה", אמל הוסיפה.

כשהכירה בחור לראשונה בכפר, חשבה אמל שמצבה עומד להשתנות. "הוא היה האדם הראשון שגרם לי להרגיש אהובה". זו הייתה הפעם הראשונה שבה אמל דיברה עם בחור זר. בתחילה שוחחו רק בטלפון, כי חששה לפגוש אותו בכפר. "אפילו לא חשבתי על זה בהתחלה. אם אחד מהדודים או בני הדודים שלי רואה אותי מדברת עם גבר בכפר, אולי יהרגו אותי".

כשלבסוף התגברה על החששות, אמל נפגשה עם הבחור. "בכפר הקטן שלנו כולם מכירים את כולם, אין פרטיות בכלל, אז כאשר את עושה משהו שנתפס בעיני התושבים כלא מוסרי, הם מסמנים אותך. זה יותר חמור מלרצוח או לגנוב, למרות שאת בעצם לא מזיקה לאף אחד".

אמל נפגשה עם הבחור במקום נטוש בכפר, אבל לא עברו כמה דקות והוא ניסה לתקוף אותה מינית. לפי תיאור המקרה של אמל, מעשיו של הבחור עלו כדי ניסיון אונס, מושג שהיא עצמה לא השתמשה בו. "ברגע הזה צעקתי ומיד ראיתי יותר משישה או שבעה בחורים צעירים באים. במקום להגן עליי או לשאול אם אני בסדר הם פשוט נעמדו ואחד התחיל לצלם. הרגע שהיה אמור להיות הכי יפה בחיים שלי הפך לסיוט. אני חשבתי רק על דבר אחד: לחזור הביתה".

בתוך דקות ספורות, הסיפור של אמל הפך לשיחת הכפר. ברגע שאמל חזרה לשכונה, תפסו אותה קרובי המשפחה שלה שהיכו אותה וצעקו עליה. "אחרי שקיבלתי מכות בכל הגוף שלי, הדוד שלי שלף אקדח וכיוון אותו לפנים שלי. חשבתי שאני הולכת למות. אני לא יודעת איך מצאתי את הכוח להוציא את הנייד שלי מהכיס כדי להתקשר למשטרה".

הטלפון שעשתה אמל למשטרה הציל את חייה, אבל גם חשף אותה להאשמות קשות. "אמרו שאני הרסתי את המשפחה שלי, שאני זו שאחראית לכניסה של הדוד שלי לכלא, שמגיע לי למות, אפילו רוב הנשים במשפחה שלי לא תמכו בי למרות שהדוד שלי לא ישב בכלא יותר מ-24 שעות".

זה גם היה המפגש הראשון של אמל עם שוטרים. והוא היה טראומטי במיוחד: "לא הייתי מסוגלת להגיד למשטרה שעברתי תקיפה מינית, חששתי שזה יפגוע במשפחה שלי והשוטר הסתכל עלי באופן אכזרי, כאילו אני זו שניסיתי לירות ולא הדוד שלי. אחר כך הדוד שלי הבטיח שלא יפגוע בי שוב והוא שוחרר מיד".

אבל אמל לא שוחררה: בהתייעצות עם העובדת הסוציאלית שעובדת במשרד הרווחה בכפר, היא הועברה למקלט לנשים מוכות, ניסיון שאמל מעדיפה לא לזכור. "דווקא כל האנשים שם היו נחמדים, אבל לא הרגשתי בנוח. נפגשתי עם נשים שעברו ניסיונות רצח, עם נשים שבכלל אין להן חשק לחיות, שאיבדו את כל רצון להמשיך. לעומת זאת, נפגשתי עם נשים אמיצות וחזקות למרות שהן צעירות, אולי בגיל שלי או פחות אפילו".

אמל יצאה מהמקלט אחרי שבוע. מאז היחס של משפחתה השתנה בעקבות התערבותה של עובדת סוציאלית, שהשקיעה שעות רבות בשיחות עם הוריה של אמל. "היציאה מהמקלט היתה עבורי דבר מפחיד, למרות שלא אהבתי להיות בו. הייתי בהלם כאשר אמא התחילה לנשק אותי ולהתנצל. זו הייתה הפעם הראשונה שאני זוכרת את אמא מנשקת אותי. מאז החלטתי לעשות שינויים בחיים שלי: אני עובדת במקום אחר בכפר ומשתתפת בקורסים על מנת להשלים את הלימודים.

מה את חושבת על הטיפול המשטרתי במקרה שלך?

"כאשר הייתי במשטרה לבד, עברו בי תחושות מאד רעות, חשבתי שעשיתי טעות בכך שפניתי למשטרה, שאולי היה עדיף לחכות עד שאנשים מבוגרים מהכפר יתערבו וישימו קץ לסיפור הזה. ככה הדברים פה מסתיימים: עושים סולחה וזהו".

איך היית מציעה לשנות את המצב?

"לדעתי צריכים להעסיק יותר שוטרות ערביות שיטפלו בסוגיות של אלימות, שוטרות שיכולות להבין אותנו ולהתנהג באופן קצת יותר אנושי, לכבד אותנו ולא ההפוך את הקורבן לאשם".

 

הסיפור של מרים:

חסרות המעמד בין פוליטיקה לפטריארכיה

מרים, בת 35,היא תושבת כפר ליד חברון. את לימודי התיכון סיימה בציונים גבוהים במיוחד שהיו מאפשרים לה ללמוד את לימודי הרפואה עליהם חלמה. אלא שהלימודים היו יקרים מדי למי שנולדה למשפחה בת שמונה ילדים ואביה חולה. בגיל 18, במקום ללמוד רפואה, מרים התחתנה. "אחרי שאבא חלה, האחים שלי רצו לשלוט עלי ולהתערב בכל דבר שאני עושה, גם כפו עליי לכסות את הפנים שלי כאשר אני יוצאת מהבית".

אבל בן-זוגה של מרים נהרג שנתיים בלבד לאחר החתונה. "לא קל להיות אלמנה בחברה שלנו. את נשפטת על כל תנועה שאת עושה, אסור לצאת עם חברות, אסור לבלות מחוץ הבית, אפילו אסור לחייך". כשבחור מירושלים, המבוגר ממרים ב-14 שנה הציע להתחתן איתה, משפחתה הסכימה מיד. "בהתחלה סירבתי אבל בסוף השתכנעתי שכל דבר עדיף על הכלא שאני חיה בו בבית".

מרים סירבה להתחתן בהתחלה גם כיוון שנועדה להיות אישתו השנייה של החתן. "אני מתנגדת לפוליגמיה ויודעת שאנחנו יכולים להתגבר על התופעה הזו אם נשים יסרבו להתחתן עם גברים נשואים, אבל באמת לא היו לי אופציות אחרות. חשבתי רק על הגאולה האישית שלי".

בשעה שמרים התחתנה עם הבחור, התיקון לחוק האזרחות והכניסה לישראל - שמגביל באופן גורף את אפשרות איחוד המשפחות עם בני או בנות זוג מהשטחים, כבר היה בתוקף. מרים לא היתה זכאית למעמד כתושבת הגדה, אך גם משום שהיא אישה שנייה. "להיות בלתי חוקי זה להיות בלי קול: את יודעת שאת תמיד בסכנה, שאת מחוסרת כח ושליטה: יצאתי מכלא אחד לכלא שני".

מרים הביאה לעולם ילד קטן, היום בן חמש. כשבן זוגה הפסיק לעבוד, הוא הפנה את התסכול שלו כלפי אשתו ובנם. "בהתחלה הוא היה נחמד וזה אפילו גרם לי להרגיש תחושות אשמה משום שהוא התנהג באופן שונה לחלוטין עם אשתו הראשונה, אבל הקשיים שלו בעבודה עברו לבית: הוא התחיל לעשן באופן מופרז, לחזור הביתה שיכור, להכות אותי בערב ולהתנצל בבוקר. הסיפור חזר על עצמו שוב ושוב".

מרים הבינה שמדובר במעגל אלימות אבל לא היו לה אופציות ליציאה ממנו. "תמיד יותר קל לדבר על זכויות כאשר יש לך אלטרנטיבות. כשהייתי צעירה יותר לא הבנתי איך נשים מוכות נשארות בבית ולא עוזבות, אבל עכשיו אני מבינה שזה לא מובן מאליו". בינתיים מרים ממשיכה לחיות בירושלים באופן לא חוקי ולסבול מאלימות. "אני רוצה לגדל את הילד שלי בירושלים אבל יודעת שאם אתלונן נגד בן זוגי במשטרה הם יגרשו אותי".

המקרה של מרים מראה איך לפעמים הפוליטיקה של הלאום והפטריארכיה חוברות זו לזו כדי ליטול מנשים את קולן. "לא משנה כמה למדת, כאשר אין לך כלים, כל הכשרונות האחרים שיש לך לא שווים כלום. כשהמדינה לא מכירה בך, והמשפחה לא מקשיבה לך, אין לך שום מקלט".

איך היית מציעה לשנות את המצב?

"נשים צריכות להיות מסוגלות לבקש סיוע מפני אלימות גם אם הן חסרות מעמד. חשוב לאכוף חוקים ולדרוש שהמשטרה תבצע את תפקידה, אבל הבעיה לטעמי לא נעוצה בחוסר הרתעה. גבר מוכן להכות את אשתו ואח מוכן לפגוע באחותו גם אם הם יודעים שיקבלו עונש, פשוט כי יש תרבות שמעניקה לגיטימציה למעשים אלה ואפילו משבחת אותם. יש להיאבק בנורמליזציה הזו של האלימות. העיקר שהשינוי יתחיל מהמשפחה, שהילדים ילמדו מגיל צעיר כי אלימות לא מסמלת גבריות ואומץ. צריך גם לדאוג שילדים לא ייחשפו לתוכניות שמעודדות ומברכות אלימות ושליטה בנשים".  

 

הסיפור של סמירה:

האחים תמכו לאורך כל הדרך

כיום סמירה, בת 38, מנהלת עסק פרטי באום אל-פחם ומפרנסת את בניה, שאדי ונור. לפני שלוש שנים התגרשה מבן זוגה לאחר שכמעט הצליח לרצוח אותה. לסמירה יש חברה שנרצחה בדיוק כיוון שרצתה לנהל חיים עצמאיים, הרחק מבן זוגה האלים. כשהזמינה אותי לביתה, לא האמנתי שהאישה החייכנית והאופטימית עברה קשיים רבים כל כך. בהמשך הבנתי שמאחורי החיוך מסתתרים כאב וסבל.

"כשבעלי התחיל להיות אלים, חשבתי בהתחלה שזה עניין רגעי. לא עשיתי כלום, אפילו העדפתי לא לספר להורים שלי, כי חשבתי שהוא ישתנה, הוא היה איש עדין ואהב אותי, או לפחות זה מה שחשבתי".

אבל כשבן זוגה אנס אותה, סמירה החליטה שלא תוכל לשתוק יותר. "הרבה נשים חושבות שיחסי מין בכפייה בין בני זוג הם דבר מקובל, שאי אפשר לדבר על אונס כשזה מתקיים במסגרת נישואין, אבל אני לא מסכימה. כאשר אמרתי לאמא שהוא אנס אותי, היא השתיקה אותי ואמרה שלא יפה שאגיד דברים כאלה עליו. אבל דווקא האחים שלי תמכו בי כל הדרך".

כשבני משפחתה של סמירה התערבו, בן זוגה הבטיח שישנה את התנהגותו כלפיה, אבל להבטחות לא היה בסיס. "כשהוא המשיך להכות אותי, הוא לא השאיר שום אופציה אחרת חוץ מלפנות למשטרה. הוא אמנם קיבל צו הרחקה ואני פתחתי בתביעת גירושין, אבל הוא המשיך להטריד אותי".

סמירה חושבת שיש לה הרבה מזל. "אולי זה קצת מצחיק לומר שיש לך מזל כאשר את סובלת מחודשים ואפילו שנים של מכות וקללות, אבל לפחות הניסיון שלי עם המשטרה ובבית המשפט היה פחות קשה ממה שחשבתי. לפחות אני עדיין חיה. לפעמים עצם זה שאת חיה נחשב להישג".

התמיכה שקיבלה סמירה מאחיה הייתה משמעותית ואפילו כאשר אנשים מהעיר התחילו להפיץ שמועות שליליות נגדה, היא לא התרגשה כי תמיד זכתה בתמיכה של משפחתה. "אולי אם הייתי במשפחה אחרת המצב שלי היה שונה, אבל לשמחתי הם הבינו אותי והבינו שהם צריכים לעמוד לצדי".

איך היית מציעה לשנות את המצב?

"בחברה שלנו, יש בעיה של אלימות ולמשטרה יש אחריות משמעותית בנושא זה. יש התעלמות שיטתית לדעתי מתלונות נשים והיו מחדלים שגרמו בסופו של דבר למותה של האישה. היתה לי חברה שנרצחה למרות שהיא פנתה למשטרה ואמרה שהיא מקבלת איומים ושהיא בסכנה - המשטרה לא עשתה כלום".

סמירה חושבת שסוגיית האלימות בתוך המשפחה צריכה להיות בראש סולם העדיפויות של חברי הכנסת הפלסטינים בישראל. "נכון שהנפגע העיקרי מאלימות בתוך המשפחה הן נשים אבל הסוגייה הזו חשובה לכל החברה".

 

הסיפור של הודא:

דרוש שינוי חברתי ולא רק משטרתי

הודא מכפר מנדה רצתה להיות שונה, שונה מהנשים האחרות בכפר, ושונה ממה שהמשפחה שלה החליטה בשבילה. היא סירבה להינשא לבן דודה ולמדה באוניברסיטה בחיפה, וסירבה לשים כיסוי ראש אפילו כשאחיה היכה אותה.

למרות הלימודים בחיפה, הודא לא רצתה לעזוב את הכפר שלה. "רציתי לעשות שינוי במיוחד בכפר שלי. רציתי להיאבק בתופעה של נישואין בין קרובי משפחה ורציתי ליצור מרחבים שיאפשרו לנשים לפרוח ולבטא את עצמן. אני יודעת שקשה לשנות חברה שלמה, רציתי לשנות דברים מסוימים ולא להרוס את המסורת משום שיש הרבה דברים שאני אוהבת במסורת שלנו".

השאיפה הזו של הודא להוביל שינוי לא נתפסה באופן חיובי על-ידי בני משפחתה. היא ניסתה לשכנע אותם שאין להם זכות להתערב בחיים הפרטיים שלה אבל ניסיון זה נתפס בעיני אחיה כמרד. האח הצעיר שלה, אז בן 22, ניסה לפגוע בה בסכין. זו לא היתה הפעם הראשונה שבה השתמשו בני משפחתה של הודא באלימות פיזית נגדה, אבל הפעם החליטה לפנות למשטרה.

"זו הייתה ההחלטה הקשה ביותר שקיבלתי בחיים שלי. אני אוהבת את אחי, תמיד פינקתי אותו כשהוא היה ילד והוא היה קרוב אליי, אבל רציתי לצאת מהבית ולבשתי משהו שלא מצא חן בעיניו כי הוא חשב שהיה חשוף יותר מדי. הייתי יכולה לוותר לא אבל לא רציתי, כי אם מוותרים פעם, מוותרים תמיד. הוא כעס וצעק ואמר שאני מביאה בושה לו ולמשפחה ושאני צריכה למות אם אני לא משתנה, הוא הרים סכין ורק ההתערבות של אמא מנעה אסון אז".

למרות הפנייה של הודא למשטרה, הסיפור נסגר באותו יום, כשהאח של הודא הבטיח שהוא יתרחק מהבית ולא ינסה לפגוע בה שוב.

"במשך שבוע התייחסו אליי בבית כאל אויבת, כאילו באתי לכבוש את הבית. במשטרה לא אמרתי שהאח שלי השתמש בסכין כי חששתי שזה יגרום לו לבעיות ולמאסר ארוך. לא אמרתי שהוא איים להרוג אותי, אמרתי שהוא נתן לי מכות, הם החליטו לא לפתוח פתחו תיק משום שמדובר בסוגיה משפחתית ואפשר לסגור אותה בלי יותר מדי רעש, במיוחד כי אנחנו ממשפחה די חזקה ובכירה בכפר".

הודא לא רצתה לקחת סיכונים, היא לא האמינה להבטחות של האח שלה, וידעה שהמשטרה לא תגן עליה. "האמת היא שברגע שאת מאבדת את התמיכה של המשפחה שלך, את מבינה שאין לך לאן ללכת. אני לא רציתי לברוח מהמשפחה למשטרה ולא רציתי לחיות בפחד ולגמור את החיים של במקלט".

הודא התקבלה לתואר שני בחיפה, ולמרות ההתנגדות הראשונית של אביה, לבסוף האב הסכים שתחזור לחיפה כדי ללמוד. עכשיו להודא אין מחשבות לשוב הביתה. "כל השאיפות שלי להוביל שינוי נדרסו ברגע שהאח שלי, המפונק, היפה, האהוב כל כך, הרים עליי סכין".

עכשיו היא מנסה להתגבר על החוויה הקשה. "אמנם הוא לא הרג אותי אבל הסכין הזה נכנס בלב שלי". בחיפה, הודא מקבלת את החופש שקיוותה לו בכפר, ולמרות זאת, תמיד יש החשש שהאח הצעיר שלה יבוא כדי לפגוע בה. "אני צריכה לחיות עם הפחד הזה כל הזמן, זה הדבר הכי קשה, לחיות עם פחד שאנשים כל כך קרובים לך יפגעו בך, אח שלי היה אמור להגן עלי, לתת לי ביטחון ואהבה אבל הוא עשה בדיוק את ההפך".

איך היית מציעה לשנות את המצב?

"חשוב שארגונים פמיניסטיים לא יהיו מנותקים מהבעיות של נשים, שהם יהיו אקטיבים בבתי הספר ובקרב נוער. הילדים נחשפים למסרים שמשפילים נשים כל הזמן. צריך להשמיע קול נגדי. כן לדעתי צריך לקיים רפורמה משטרתית שתתחיל במנטליות של שוטרים שבסופו של דבר משקפים את התרבות הגברית שיש במדינה בכלל. אנחנו כחברה צריכים לעשות חשבון נפש. אני רוצה להיות פמיניסטית בכפר שלי ולא רוצה לברוח לחיפה על מנת להשיג את החופש שלי. אולי אני נכשלתי אבל אני לפחות מקווה שבחורות צעירות יותר יגשימו את זה. אנחנו צריכים שינוי חברתי ולא רק משפטי או משטרתי".

 

* בודור חסן היא בוגרת מחזור א' של הקליניקה לרב-תרבותיות ומגוון.

 

 

[1]  שלי מזרחי-סימון, "אלימות כלפי נשים – ריכוז נתונים לשנת 2015", מרכז המחקר והמידע של הכנסת (22.11.15). על פי נתונים שהוגשו לוועדת הפנים של הכנסת בשנת 2014, מאז שנת 1991 ועד שנת 2014 נרצחו 137 נשים ערביות בישראל. ראו: "מסקנות ועדת הפנים והוועדה להגנת הסביבה בנושא אוזלת ידה של המשטרה במניעת רצח נשים ברמלה-לוד ובחברה הערבית" [להלן מסקנות ועדת הפנים] (24.11.2014).

[2]  שם, ע' 3.

[3]   למשל, חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 והחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991. 

[4]  סמאח אגבריה סלאימה, "על רקע כבוד הכתבה" (העין השביעית, 10.11.2014).

[5]  מסקנות ועדת הפנים, שם, ע' 1.                                                                                                            

[6]  בשנת 2010, דיווחה עמותת איתך-מעכי לכנסת כי במערך חוקרי אלימות במשפחה הארצי יש 33 חוקרים דוברי ערבית, מתוכם עשר בלבד הן נשים. ראו: אורלי אלמגור-לוטן, "נתונים על טיפול רשויות האכיפה באלימות במשפחה במגזר הערבי" (21 בדצמבר 2010), מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הוגש לוועדה לקידום מעמד האישה.