בשנת 2009 החלה תחנת הרדיו החרדית קול ברמה את שידוריה. על פי הזיכיון שקיבלה התחנה מהרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מלווה ועדת רבנים את שידורי התחנה. ועדת הרבנים החליטה כי בתחנה לא יושמע כלל קול אשה – לא בשירה ולא בדיבור. צריך להדגיש שבעוד שקיים איסור הלכתי על שירת נשים, האיסור על שידור דיבור אשה הוא החמרה שאינה נדרשת כלל מבחינה הלכתית. ואכן, שידורי התחנה היו על טהרת המין הגברי. כל השדרים והמרואיינים היו גברים. בתכניות הפתוחות למאזינים התבקשו הנשים לשלוח פקס. במסיבות עתונאים בשידור חי נקטע השידור כדי לא להשמיע את קולן של שרות בממשלה.
באוגוסט 2012 הגיש המרכז הרפורמי לדת ומדינה, יחד עם עו"ד אסף פינק, בשם עמותת קולך, בקשה לאישור תובענה יצוגית כנגד תחנת הרדיו קול ברמה. התביעה התבססה על חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים, תשס"א – 2000, שכן השירות שניתן לנשים היה שונה מהשירות שניתן לגברים. לבקשה צורף סקר שבוצע בין מאזינות התחנה, ממנו עלה כי כשליש מהמאזינות חשו מושפלות עקב האיסור על השמעת קול אשה בתחנה. הקבוצה שבשמה הוגשה הבקשה היתה כל הנשים שהאזינו לתחנה – או היו רוצות להאזין אך נמנעו בשל הדרת הנשים.
עוד בטרם הוגשה הבקשה, בשנת 2011, החלה הרשות השנייה במהלך מול התחנה בו נדרשה התחנה להקצות מספר שעות שידור שבועיות בהן יותר להשמיע נשים. תחילה דובר על שעה שבועית אחת, אחר כך ארבע שעות שבועיות, ולאחר מכן שמונה שעות שבועיות. בינואר 2014 נקבע כי נשים יכולות להישמע בכל שעות השידור (למעט שעת שידור אחת ביום), אולם זאת רק להלכה. למעשה, בשעות בהן הושמעה מוזיקה לא הושמעו נשים, וגם בשעות השידור הרבות שהוקצו לשעורים שהעבירו רבנים לא הושמעו נשים כלל. גם ביתר השעות אחוז השמעת נשים עמד על אחוזים בודדים לעומת הגברים הרבים ששידרו, התראיינו ועלו לשידור.
בספטמבר 2014 החליטה שופטת בית המשפט המחוזי כנפי שטייניץ לאשר את הבקשה כתובענה יצוגית ודחתה את טענת התחנה שכיוון שנשים יכלו להאזין לתחנה כמו גברים – הן לא הופלו. בית המשפט המחוזי קבע שהעובדה שהמאזינות לא שמעו את עצמן משתקפות בכלי התקשורת המרכזי של הציבור החרדי יש בה פגיעה קשה בשוויון ובחופש הביטוי. תחנת הרדיו הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בדצמבר 2015 דחה בית המשפט את הערעור. בית המשפט קיבל את הפרשנות המרחיבה של בית המשפט המחוזי לחוק איסור הפליה, וקבע שבמקרה זה הופלו המאזינות בשל מינן. בית המשפט קבע כי במקרה זה לא דובר על ציווי דתי שחייב הדרת נשים אולם צוין כי כאשר יש פגיעה קשה בזכויות יסוד, פרקטיקה דתית או תרבותית יכולה להיפסל גם אם היא מבוססת על ציווי דתי ונמצאת בליבת התרבות או הדת. בית המשפט גם קיבל את קביעות בית המשפט המחוזי באשר להיותה של עמותת קולך הגוף המתאים לייצג את הנשים החרדיות שנפגעו מהדרת הנשים בתחנה – בהעדר גוף חרדי מקביל ובהתחשב בחוסר היכולת של נשים חרדיות להגיש הליכים משפטיים כנגד הדרת נשים. התביעה אושרה בכל הנוגע לתקופה בה לא הושמעו בתחנה נשים כלל (2009 – 2011).
כעת, עובר ההליך לשלב הבא שלו – ניהול התובענה היצוגית עצמה, שיתמקד בעיקר בקביעת הנזק והפיצוי הראוי לקבוצת הנשים שנפגעו.
עו"ד אורלי ארז-לחובסקי היא מנהלת המחלקה המשפטית במרכז הרפורמי לדת ומדינה.