check
קהילה מזועזעת אחת | أحد المجتمعات المذهولة | Center for the Study of Multiculturalism and Diversity

קהילה מזועזעת אחת | أحد المجتمعات المذهولة

הרשמה לניוזלטר | اشترك للنشرة  

פרסומים אחרונים | الإصدارات الأخيرة

ליצירת קשר | للاتصال معنا

המרכז לחקר הרב תרבותיות והמגוון | האוניברסיטה העברית, הר הצופים | ירושלים 9190501

مركز أبحاث التعدديّة الثقافيّة والتنوّع | الجامعة العبرية، جبل المشارف | القدس 9190501

טלפון: 02-5494950 | אימייל diversity@mail.huji.ac.i

 

קהילה מזועזעת אחת

פברואר 22, 2017

img007

על פרשת המוהלים והמסע הארוך מהפרקטיקות הגזעניות אל ברית השלום שתבוא

# מברטו מששה

מה יש לחדש על פרשת הרב המוהל אליהו אסולין, שבה עוללים ממוצא אתיופי וקווקזי שימשו כעכברים במעבדה של הרב ומתלמדיו? אמרו כבר הרבה. ובכל זאת החלטתי לומר עוד, משום שנעשה מעט. אני יושב לנסח את מחשבותיי באחד מימי שישי – אור לפרשת השבוע "יגש". הפרשה  מספרת על האופן שבו מתאחד יוסף עם אחיו ואביהם יעקב במצרים. ההפטרה מדברת על כך שממלכת ישראל ויהודה יהפכו להיות שוב לממלכה אחת. הפרשה וההפטרה קושרות בין "השלום" שבין האחים ובינם לבין העולם, ובתווך הברית שיש לקיימה ושמתבטאת באחדות שביניהם באמצעות קיום המצוות, לאמור:

[...] "וכרתי להם ברית שלום, ברית עולם יהיה אותם; ונתתים והרביתי אותם, ונתתי את-מקדשי בתוכם לעולם" (יחזקאל לז, כו)[...].

איש הדת, הרב אסולין, היה אמור להתמצא בטקסט הזה. היה עליו לדעת ולהבין את משמעות "הברית", ממש כפי שמכירות אותה האימהות – בנות כל העדות -- שהיו מוכנות להגיש את עולליהן, כדי שכבודו יבצע את תפקידו במצווה הראשונה המכניסה את ילדיהן כאחים לעם ישראל.  

בזמן אחר ובמקום אחר - שם בקווקז או באתיופיה - שבהם התקיימה מצוות הכנסת עוללים לברית עם, הרב אסולין היה האח האובד, שאולי יום אחד תתאחדנה איתו בארץ ישראל. והנה אנחנו כאן - אמא אתיופית ואמא קווקזית הייתה מוכנה לתת את עוללה לאח שחשבו שהוא, כדי להכניסו לברית אחים. אבל "האח" בגד.

הפעם הפרשה הזו כתובה בדם - על גוף של תינוקות ובנפש אמהות, שבמקרה הן גם אתיופיות וקווקזיות, מאוחדות בזעזוען נוכח מעשי הרב. ואליהן מצטרפות אימהות לילדים אריתראיים וסודנים, אף הן קורבנות של מעשיו. מעבר לעניין הדתי, מנקודת מבטו של הרב אסולין, לכל האמהות מכנה משותף אחד: הן נמוכות בהירארכיה החברתית בישראל וילדיהן הם "בשר תותחים, הכי טוב שיש" - ומי שנמוך, לא החוק והנוהל שבארץ ולא חוקי השמיים עומדים להגנתו. עובדה היא, שלא קרה דבר - לא למכשיר המוהלים כנציג המדינה, ולא לרב המוהל כנציג האלוהים וממסדיו.

נכון להיום, ה"ממלכה" בישראל לא הסיקה כל מסקנה חדשה בדבר חוקים חדשים או נהלים מחודדים, שיכניסו את כולנו בברית אמינה. נכון להיום, יש רק מסקנות אישיות - איש איש ומסקנתו ביחס לביתו. אנחנו מאוחדים, אולי, רק בתחושת הזעזוע נוכח מעשי הרב ומה שהוא מייצג עבורנו - יחס המדינה ומוסדותיה כלפי החלשים שבה.

יש עוד מסע היטהרות ארוך לעשות אל השלום שיבוא, אך בדרך נראה שצריך להכין את עצמנו להזדעזע ממעשים, שיחשפו עוד ועוד, שכן גזענות היא מחלה קשה או כמו שאטיין בליבר מכנה אותה "תופעה חברתית כוללת". בליבר מסביר כיצד זה שהגזענות נטמעת בפרקטיקות, בשיח ובייצוגים שכולם הם "הם עיבודים אינטלקטואלים של פנטזיית ההפרדה (סגרגציה) או המניעה (החובה לטהר את הגוף החברתי ולשמר את הזהות האישית או הקיבוצית מכל קירבה, עירוב, או פלישה)". הוא מוסיף ומסביר כי הפרקטיקות, השיח והייצוגים של הגזענות מאורגנים סביב אותות של אחרות וכי על כן הגזענות מארגנת מטענים רגשיים ומעניקה להם צורה סטריאוטיפית.

וכך מסכם בליבר:[1]

"השילוב בין פרקטיקות, דפוסי שיח וייצוגים שונים ברשת של סטריאוטיפים רגשיים הוא שמאפשר לתאר את היווצרותם של קהילה גזענית (או של אחווה בין גזענים, שקשרי "חיקוי" שוררים ביניהם ממרחק). השילוב מאפשר לתאר גם כיצד, כמו במראה, יחידים וקבוצות שהם מושאי הגזענות נאלצים לתפוס את עצמם כקהילה".

וכאן נכנסת הכרת התודה היחידה שאני מוצא ביחס לכל הפרשה: מעשי הרב והממסד המיוצג באמצעותו הפכו אמהות רבות ממוצא אתיופי, קווקזי, אריתראי וסודני לקהילה מזועזעת וזועמת אחת; ואולי בעקבות זאת, נתגבש ונשנה משהו בממסד המסואב והדכאני הזה. אנחנו חייבים. או אז, אולי יתקיים בנו הפסוק: "וכרתי להם ברית שלום, ברית עולם יהיה אותם; ונתתים והרביתי אותם, ונתתי את-מקדשי בתוכם לעולם" (יחזקאל לז, כו)[...].

* מברטו מששה עובד באגודת יהודי אתיופיה

 

[1] מתוך "גזענות בישראל" (2008), עמודים 416 -417.

 

 

 

أحد المجتمعات المذهولة

 

פברואר 19, 2017

img005

قضية المطهّرين والرحلة الطويلة بين التطبيقات العنصرية إلى العمّاد

# مبرطو مشاشا

ماذا يُمكن أن أضيف على قضية الراب المُطهّر إلياهو أسولين، التي شكّل فيها مهاجرون من أصل قفقازي وأثيوبي فئران تجارب للراب وتلاميذه؟ ومع كل هذا قررت أن أضيف شيئا ما لأنه لم يتم العمل على القضية إلا قليلا. أجلس لصياغة أفكاري في أحد أماسي الجمعة ـ على موعظة الأسبوع "יגש". تحكي القضية قصة لقاء يوسف وأخوته وأبيه يعقوب في مصر. والمغزى أن مملكتي إسرائيل ويهودا ستعودان للاتحاد في مملكة واحدة. القضية والمغزى يربطان بين "السلام" الذي تمّ بين الأخوة وبينهم وبين العالم، وبين هذا وذاك التحالف الذي ينبغي أن يتمّ ويتجسّد في الوحدة بينهم بواسطة تطبيق الوصايا، وكما جاء:

[...] "وعقدت بينهم معاهدة سلام، حلف أبدي; وأعطيتهم وزدت نسلهم وبنيت هيكلي بينهم إلى الأبد" (יחזקאל לז, כו)[...].

رجل الدين الراب أسولين كان من المفروض أن يكون عارفا بهذا النص. كان عليه أن يعرف ما معنى "المعاهدة"، تماما كما تعرفها الأمهات ـ بنات كل الطوائف ـ اللاتي كنّ مستعدات لتقديم اللازم حتى يتمّ حضرته مهمته في الوصية الأولى التي كانت ستُدخل أطفالهن إلى أخوة شعب إسرائيل.  

في زمن ومكان آخرين ـ هناك في القفقاز أو أثيوبيا ـ حيث تمت طقوس إدخال الأولاد إلى دائرة الشعب، كان الراب أسولين بمثابة الأخ الضائع، الذي قد يحصل أن نجده معنا في أرض إسرائيل. وها نحن هنا ـ أم أثيوبية وأب قفقازي كانا مستعدين لتسليم فلذات الأكباد لشخص اعتقدوه أخا ليُطهّرهم ويُدخلهم في عداد الشعب الواحد. لكن هذا الأخ قد "خان".

هذه المرة القصة مكتوبة بالدم ـ على أجساد أطفال وفي نفوس أمهات، وهن بالصدفة أثيوبيات وقفقازيات موحّدات في ذهولهن من الراب. ومعهن أمهات لأولاد من أريتريا والسودان كانوا، هم أيضا، ضحايا أفعاله. علاوة على البُعد الديني، "لحم للمدافع ـ على أفضل ما يكون" ـ والذي موقعه أدنى لا يحظى بحماية قانون الدولة ولا بقانون السماء. إثبات على ذلك أنه لم يحصل أي شيء للذي يؤهّل المطهّرين ولا للراب المطهّر كممثّل لله ومؤسساته.

حتى الآن لن تستخلص "المملكة" في إسرائيل أي استنتاج جديد بخصوص قوانين جديدة أو أنظمة واضحة ليُدخلونا جميعا في طقوس واضحة ويعمدوننا كيهود. حتى اليوم، هناك فقط استنتاجات شخصية ـ كل واحد واستنتاجاته فيما يخصّه. قد نكون موحدين، لكن فقط في الشعور بالذهول حيال أعمال الراب وما يمثّله بالنسبة لنا ـ تعامل الدولة ومؤسساتها مع المستضعفين فيها.

هناك رحلة أخرى ينبغي القيام بها حتى يأتي السلام المنشود، لكن يبدو أنه علينا في الطريق أن نعدّ أنفسنا لمزيد من الذهول من أعمال سيتكشّف المزيد منها، إذ أن العنصرية حسب أطيان بليبر هي "ظاهرة اجتماعية شاملة". يشرح بليبر كيف أن العنصرية تُذوّت في الممارسة وفي الخطاب والتمثيلات التي هي كلها "بلورة عقلانية لفانتازيا الفصل أو المنع (واجب تطهير الجسد الاجتماعي والحفاظ على هويته الفردية أو الجماعية من كل اقتراب أو اختلاط أو غزو)". ويُضيف أن التطبيقات والخطاب والتمثيلات العنصرية تتنظم حول الآخر وعليه فإن العنصرية تنظّم شحنات عاطفية وتعطيها شكل الأفكار النمطية.

وهكذا يُلخّص بليبر:[1]

"الدمج بين ممارسات وأنماط خطابية مختلفة في شبكة من الأفكار النمطية العاطفية يُتيح وصف تبلور مجتمعات عنصرية (أو أخوة بين عنصريين، التي تربط بينهم علاقات "التقليد"). يُتيح الدمج قدرة على الوصف أيضا، كما في المرآة، أن الأفراد أو الجماعات التي تكون هدفا للعنصرية ستتعامل مع نفسها كمجتمع".

وهنا يأتي الأمر الإيجابي الوحيد في هذه المسألة: أعمال الراب والمؤسسة التي يمثّلها حولت أمهات من أصل أثيوبي وقفقازي وسوداني إلى مجتمع واحد منذهل وغاضب. وربما في أعقاب هذا سنتجمّع ونغيّر شيئا ما في المؤسسة العفنة والقاهرة. بل نحن ملزمون القيام بذلك. أو ربما انطبق علينا القول: "وعقدت بينهم معاهدة سلام، حلف أبدي; وأعطيتهم وزدت نسلهم وبنيت هيكلي بينهم إلى الأبد" (יחזקאל לז, כו).

مبرطو مشاشا هو ناشط في جمعية اليهود الأثيوبيين.

 

[1] من "גזענות בישראל" (2008), ص 416 -417.