ריטה סבר - ritasever9@gmail.com
רקע:
קיימת הסכמה רחבה לגבי החיוניות של מעורבות ההורים בחינוך ילדיהם. ההורים הם המורים הראשונים בחיי ילדיהם והם משמשים בתפקיד זה במשך כל שנות התפתחותם של הילדים. תנאי עיקרי בקידום מערכת יחסים טובה בין הורים לבין חינוכאים הוא ביסוס שותפות הנתפסת בעיני ההורים כחיובית, כלומר - שותפות שבה שוררים יחסי אמון ומתקיימת בה תקשורת עם המחנכים, והיא מעניקה להורים משוב חיובי ומשלבת אותם בפעילות הבית-ספרית. על פי התפיסות (המערביות) המקובלות, מעורבות הורים מתבטאת במישור הבית ובמישור ביה"ס. במישור הבית הורים מעורבים הם הורים שקובעים סטנדרטים, אוכפים כללים/חוקים ומעודדים שיחות, דיונים, מו"מ ועצמאות. במישור ביה"ס מתבטאת מעורבות הורים בתקשורת עם ביה"ס לגבי תכניות ביה"ס ולגבי התקדמות הילדים; בהשתתפות בארועים בית-ספריים ובהתנדבות.
חינוכאים מקומיים [מהזרם המרכזי ] מתלוננים לא פעם שהורים מהגרים אינם מעורבים בחינוך ילדיהם וכלל אינם מעוניינים להיות מעורבים. הם מייחסים זאת לכך שההורים הללו הם חסרי אמון במערכות החינוכיות, עסוקים בקשיי הקיום/הקליטה שלהם עצמם, אין להם פנאי ו"ראש" לילדיהם, אינם מקדישים לילדים מזמנם, מזניחים אותם, מפקיעים מעצמם את האחריות לחינוך הילדים ומטילים אותה על מישהו אחר, מתכחשים לעובדה שיש לילדם לקות או נכות (שזוהתה בבירור ע"י הגורמים המקצועיים), וחסרים את התחכום הנדרש להבנת מידע הנוגע לילדם.
בניגוד לתיאורים הללו נמצא במחקרים עדכניים כי רבים מההורים המהגרים רוצים להיות מעורבים בחינוך ילדיהם ויש להם הון אנושי ייחודי , שיכול ליצור בבית אוירה המסייעת להצלחה בביה"ס. יש להם משאבי ידע משפחתיים funds of knowledge , ודרכים ייחודיות של מעורבות בחיי ילדיהם שאינם זוכים להכרה מצד החינוכאים .
המחקר
בהרצאה הוצגו ממצאים חלקיים ממחקר איכותני גדול על מפגשים בין-תרבותיים בין בעלי תפקידים מהזרם המרכזי במערכות ציבוריות לבין מטופלים/לקוחות מתרבות אחרת. במחקר, שנמשך ארבע שנים, נערכו ראיונות אישיים חצי מובנים עם מגוון רחב ביותר של בעלי תפקידים (במדגם נוחות ) שהתבקשו , כל אחד , לספר על מפגש שהיה להם עם מטופל/לקוח מתרבות אחרת משלהם .
בס"ה נאספו במחקר 246 סיפורי מקרה על מפגשים כאלה. 67 מהם היו סיפורי מקרה על מפגשים בין חינוכאים ישראלים מהזרם המרכזי ובין הורים מהגרים – ומהם הוצגו בהרצאה ממצאים נבחרים על מה שקורה במפגשים הללו ומה שעובר על המשתתפים בהם – כל זאת מנקודת מבטם של החינוכאים.
מה היה במפגשים הללו ? המפגשים התקיימו בד"כ בעברית, גם אם ההורים בקושי (או בכלל לא) הבינו את מה שהחינוכאי אומר להם, ולא יכלו לענות באופן משמעותי. החינוכאים השתדלו להתמודד עם המצב בדרכים יצירתיות , כמו לדבר בשפה (עברית) פשוטה, בסיסית; להיעזר בג'סטות /פנטומימה מלווה, ולנסות לגייס מתורגמן מזדמן ( אד-הוק). לעתים קרובות הסתמכו על מתורגמנים מזדמנים העובדים במוסד, כגון עובד/ת הנקיון או המאבטח, או על ילדם של ההורים הללו או אפילו תלמיד אחר מאותו מוצא. לא תמיד החינוכאים מודעים לסיכונים הכרוכים בשימוש במתורגמנים כאלה, ובמיוחד בנזק הגדול שעלול לגרום השימוש בילדים כמתורגמנים להוריהם. אבל גם אם הם מודעים לכך, הם אינם רואים אפשרות אחרת לקיום שיח כלשהו ,אפילו אם באיכות ירודה, עם ההורים הללו.
החינוכאים , שרבים מהם הנם מקצוענים מסורים ביותר, מניחים לא פעם שהפער בין תרבות המוצא של הורים מתרבויות מסויימות ובין התרבות הדומיננטית בישראל הוא כל כך גדול, שאין ברירה אלא - "לחנך אותם" לכמה שינויים שמערכת החינוך רואה כהכרחיים. אבל בעיקר מאמינים שאין ברירה אלא "לבוא במקומם" –לא פעם החינוכאים המסורים רואים מתפקידם למלא עבור ילדי מהגרים את תפקידי ההורות במקום הבית/ההורים.
במפגשים שהחינואים הללו תיארו בראיונות הם חוו תסכול, תחושת החמצה; פגיעה בתחושת המסוגלות המקצועית שלהם, הרגשת אי-הצלחה, חוסר אונים : לא יודעים מה לעשות; הרגשת התשה; הרגשה של תהליך ארוך וקשה, גוזל אנרגיות; ואפילו כעס על ההורים הללו. לא פעם הם נתקלו במפגשים הללו בפרדוכס: הורים מהגרים מפגינים רצון טוב במפגש, אינם מתווכחים עם החינוכאי ומקבלים על עצמם לבצע את הנחיותיו – אלא שבפועל אינם עושים מאומה.
מה לא היה במפגשים הללו? החינוכאים לא דיווחו שגילו התעניינות בזווית הראייה של ההורים, בשאלה איך הם תופסים את הבעיה, מה הם חושבים על הפתרונות המוצעים, או מה מקובל בתרבות שלהם במקרים כאלה.
הם ציפו שההורים המהגרים יכירו בסמכותם ויקבלו את המלצותיהם, והופתעו לעתים - כשהורים מהגרים נפגעו מהיחס אליהם; דרשו לקבל דיווח מפורט על מהלך הטיפול בילד וההתקדמות בו; סרבו לוותר על מעמדם המשמעותי כהורים; או התנגדו לכך שהחינוכאי יתעלם משיקול דעתם לגבי מה שטוב לילדם.
סיכום ודיון
רבים מאנשי החינוך שהשתתפו במחקר הם חינוכאים מסורים אשר מאמינים שהם עושים את הטוב ביותר עבור הילדים המהגרים. הם נוטים להתעלם מדרכי ההורות המקובלים בתרבויות אחרות, במיוחד של הורים מהגרים; ו/או לגנות אותן כמנוגדות לערכים מתקדמים וכמעכבות את הצלחת ילדיהם במציאות החברתית הסובבת.
הם סובלים מחוסר שיתוף פעולה מצד ההורים המהגרים ( "אומרים ~כן-כן~ אבל לא עושים שום דבר " ) ואינם מודעים לאפשרות שמדובר בהתנהגויות האופייניות למה שמכונה "צורות ברכטיות של מאבק" : האטה, העמדת פנים, היענות כוזבת, בורות מדומה, וכד' . אלה כלי הנשק הפשוטים הנמצאים ברשותן של קבוצות שהן חסרות כוח ומאופיינים בין היתר בהימנעות מעימות סמלי ישיר עם הרשויות או עם נורמות של האליטה השלטת .
רבים מהחינוכאים הללו מאמינים ( בטעות) שהידע והכישורים המקצועיים שלהם הם אוניברסליים ומתאימים לשימוש כללי; נותנים הסברים "תרבותיים" (לא פעם בלתי מבוססים) למצבים והתנהגויות של הורים מהגרים מתרבויות אחרות ; תופסים הורים מהגרים כבעלי הבנה מוגבלת, כאדישים לחינוך וכלא אמינים; עושים פתולוגיזציה של דפוסים משפחתיים של מהגרים; מתוסכלים מהקשר עם הורים מהגרים, לפעמים עד כדי עוינות. לא פעם נוטים לצמצם למינימום את הקשר עם ההורים המהגרים, למעשה לוותר עליהם.
אין מצידם הכרה במשאבי האנוש של ההורים הללו ובביטויים הסמויים של מעורבותם בחינוך ילדיהם. מנקודת הראות שלהם, הורים מהגרים השומרים על הערכים והמוסכמות החברתיות של תרבותם הינם סוכני סוציאליזציה "זרים" יש למנוע מהם מלהפריע להשתלבות של ילדיהם.
וכך הורים מהגרים נעשים שקופים בעיני ביה"ס, וההון האנושי שלהם מוגדר כחסר ערך.
לכך יש השלכות - הן בבית , בצורה של אבדן הסמכות ההורית, פגיעה בתפקוד המשפחתי, קושי לפקח על הילדים; והן בביה"ס: - הורים מהגרים מבטאים את תסכולם ואכזבתם מהיחס הממסדי - ע"י התנתקות מביה"ס - ר' תלונות החינוכאים על "חוסר מעורבות הורית" - ו/או ע"י התנגדות סמויה (אי-שיתוף-פעולה) או גלויה ( מאבק).
מה אפשר לעשות? ממצאי המחקר מלמדים עד כמה חיונית לחינוכאים – א) המודעות לחשיבותה של התעניינות והכרה במשאביהם האנושיים של ההורים המהגרים של תלמידיהם, ב) הנגישות לתרגום מקצועי ( פיזי או טלפוני), ג) רכישת מיומנויות של כשירות בין-תרבותית.