אנאבל ליפסיק פרידלנדר, דבי בביס וגליה צבר - anabel@post.tau.ac.il deby.babis@mail.huji.ac.il
ברחבי העולם, ילדי מהגרי עבודה רבים מנווטים את חייהם באזורים של אי חוקיות. חלקם מתגוררים באופן בלתי חוקי במדינות המארחות, בעוד שלאחרים יש מעמד חוקי כשלמשפחותיהם אין. בדרך זו או אחרת, חוויית האי-חוקיות היא חלק בלתי נפרד מקיומם היומיומי. בחלק מהמקרים נשללות מהם זכויות האדם הבסיסיות לחינוך, לבריאות ולרווחה, והם חיים תחת האיום מתמיד של גירוש מהמדינה שהם מחשיבים כמולדתם. לנוכח נסיבות אלה, השגת המעמד האזרחי הרשמי המיוחל היא אירוע משמעותי וגורלי המשפיע על חייהם ועל חיי בני משפחותיהם.
מהגרי עבודה מאמריקה הלטינית, אפריקה ודרום מזרח אסיה (בעיקר הפיליפינים) החלו להגיע לישראל בסוף שנות השמונים. רוב ילדיהם נולדו בישראל, וחלקם הגיעו לארץ בגיל צעיר מאוד. מאז ראשית הגעתם של מהגרי עבודה, נמנעו כל ממשלות ישראל מלהתמודד עם ההשלכות ארוכות הטווח של נוכחותם, כולל העובדה שחלקם בחרו להקים משפחות. מלבד קביעת מכסות לתקנות הכניסה והגירוש שלהם, כל הממשלות ראו בנוכחותם של מהגרי עבודה בישראל תופעה זמנית. לפיכך, הם עשו מאמצים רבים למנוע מהם גישה לערוצים מאפשרי השתלבות.
על פי החוק הישראלי, ילדי מהגרי עבודה אינם זכאים לתושבות קבע או לאזרחות. עם זאת, בשנת 2006, בעקבות דרישות של ארגונים אזרחיים ישראליים ובינלאומיים, פרסמה ממשלת ישראל ״מחווה הומניטרית חד פעמית״ בה הוענקה תושבות קבע ולאחריה אזרחות לכ 700 מילדי מהגרי העבודה. למרות הכוונות המקוריות לחד פעמיות של המחווה, בשנת 2010 זכו במעמד כ 600 ילדים נוספים. המחקר הנוכחי בוחן את האופן שבו עוצבו , גובשו ונבנו מחדש חוויות החיים של הילדים מאז קבלת המעמד הפורמלי החדש שלהם.
המחקר בוצע במתודולוגיה המשלבת שיטות מחקר איכותניות וכמותיות. הנתונים הכמותיים נאספו באמצעות שאלון סגור עליו ענו 85 ילדי מהגרי עבודה בעלי מעמד אזרחי מגיל 12 עד 30 שנבחרו בטכניקת כדור שלג עם כניסות מרובות. הנתונים האיכותיים התקבלו באמצעות ראיונות מובנים למחצה עם 20 ילדי מהגרי העבודה שקיבלו מעמד אזרחי בישראל וניתוח תוכן של דפי פייסבוק של מהגרי עבודה וילדיהם.
על פי הממצאים, 80% מילדי מהגרי עבודה בעלי מעמד אזרחי, מדווחים על תחושת שייכות לחברה הישראלית ברמה גבוהה ומגדירים את עצמם כישראלים. לדידם, למעמד האזרחי לו זכו היו ארבע השלכות מעשיות ובכללן: האפשרות להתגייס לצבא; מוביליות גבוהה וחופשית ובכלל זה היכולת לנסוע לחו"ל; נגישות טובה יותר לשוק העבודה ושיפור ההזדמנויות; ולבסוף הסרת האיום של הגירוש. ניתוח הממצאים הצביע על כך כי המושג ״חופש״ הפך למוטיב מרכזי בחייהם עם השגת מעמד אזרחי ובכלל זה החופש מפחד הגירוש והחופש לעשות ולהיות מה שהם באמת רוצים. מתן האזרחות לילדי מהגרי עבודה בישראל היה תהליך ארוך ומפרך, אשר נבע בעיקר מחששותיהם של מקבלי ההחלטות בישראל, כי יש בכך כדי להשפיע לרעה על אופייה היהודי של ישראל. המחקר הנוכחי מראה שלמרות הספקות והחששות, המדינה זכתה באזרחים המזדהים עם ישראל, משרתים בצבא, עובדים, לומדים ובוחרים להתחתן ולהקים בית בישראל.
ד"ר אנאבל ליפסיק פרידלנדר, מרצה בפקולטה לרפואה ובבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב ובמכללת גורדון, תחומי התמחותה הם חינוך ילדי מהגרי עבודה ובריאות הציבור של אמהות וילדיהם. היתה שותפה בצווות היגוי של "מרכז מחקר ומידע של הכנסת" אשר חקר את נושא ילדי מהגרי עבודה ובעקבות מחקר זה היה לה חלק פעיל בתהליך ענקת מעמד אזרחי לאותם הילדים ב-2006.
ד"ר דבי בביס סוציולוגית ואנתרופולוגית המתמחה בארגונים וולונטרים ובקהילות של מהגרים. בשנים האחרונות עורכת מחקר בקהילות של מהגרי העבודה מהפיליפינים בישראל, בקנדה ובהונג קונג. היא מרצה באוניברסיטת אריאל ועמיתת מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית.
פרופ' גליה צבר, נשיאת המרכז האקדמי רופין. לשעבר, ראש התוכנית הבין אוניברסיטאית ללמודי אפריקה. חוקרת הגירה מאפריקה לישראל כמו גם הגירה חוזרת. פרסמה עשרות מאמרים בנושא כמו גם את הספר "לא באנו להישרא" מהגרי עבודה מאפריקה לישראל ובחזרה. בימים אלו יוצא לאור קובץ בעריכתה בנושא מבקשי מקלט אפריקאים בישראל והמפגש בינם לבין החברה הישראלית.