check
זכרונות מחגים אחרים | ذكريات من أعياد أخرى | Center for the Study of Multiculturalism and Diversity

זכרונות מחגים אחרים | ذكريات من أعياد أخرى

22 פברואר, 2017

img002

זכרונות מחגים אחרים

מבית הספר הדו-לשוני לאוניברסיטה: ארין נאשף על שני מרחבים מעורבים, ועל הכמיהה לרב-תרבותיות אמיתית

# ארין נאשף

לא מזמן חל חג המולד. בפקולטה ציינו את החג בהצבת עץ אשוח מקושט וחלוקת שוקולדים לסטודנטים. כמה ימים לאחר מכן חל גם חג החנוכה שצוין בהדלקת נרות חגיגית וחלוקת סופגניות בספריית הפקולטה. השבוע הזה באוניברסיטה הזכיר לי את החוויה שלי כתלמידה בבית הספר הדו-לשוני. אני זוכרת שנה אחת במיוחד, כשחג המולד, חג הקורבן וחנוכה חלו כולם באותו שבוע. ערכנו מסיבה משותפת עם כל התלמידים, עם המשפחות, כל אחת מדת אחרת, תרבות אחרת ושפה אחרת. אני זוכרת את התחושה הנעימה שאפפה את האירוע, ההרגשה שכל אחד מאתנו יכול לחגוג את החג של האחר, מבלי להרגיש פגיעה כלשהי בחג שלו עצמו. אירועי הפקולטה השנה הזכירו את המראות מאז, אבל התחושות – התחושות היו שונות מאלה שהרגשתי כשחגגתי עם החברים לפני מספר שנים.

פעמים רבות שואלים אותי, איך התנהל בית הספר הדו-לשוני, שבו למדתי מגיל הגן. אני משיבה שבשש השנים הראשונות ללימודים בכל כיתה, מלמדות שתי מורות שמעבירות את החומר כל אחת בשפה שלה. בשלבים מאוחרים יותר, בכל כיתה יש מורה שמדברת בשפתה בלבד. כשאני משיבה לשואלים שכך למדנו, רבים לא מסתפקים בתשובה זו ומנסים להבין, שואלים: "אבל איך בדיוק זה עבד"? ומתכוונים לשפה, לזהות, לחגים, לימים הלאומיים, ועוד סוגיות. פעמים רבות אני מוצאת את עצמי מחפשת תשובה מנומקת, אבל מגלה שקשה לי לשים את האצבע על תשובה אחת, ועונה – זה פשוט עבד. קשה לי להסביר את החוויה הייחודית שעברתי מפני שמשך שנים ארוכות זה היה הדבר היחיד שהכרתי, ובעיני זה המצב הטבעי. אני לא יודעת איך בכיתה א' התיישבתי ליד תלמידה יהודייה והחלטנו שנהיה החברות הכי טובות, למרות שלא ידענו להחליף מילה בינינו.

במהלך שנותיי כתלמידה בבית הספר רבים טענו שאנחנו נמצאים בבועה, וביום שבו נסיים את הלימודים ונצא ל"עולם האמיתי" נבין שהמציאות היא אחרת. תמיד התנגדתי לטענה זו. האמנתי שבקהילה שלנו אנו מצליחים להתמודד עם מה שקורה מחוץ לבית הספר. כיום, כסטודנטית שנה ג', אני מתחילה להבין יותר ויותר את הפער בתפיסה. מחוץ לכותלי בית הספר הדו-לשוני, הערכים שעליהם גדלתי והיו מאוד ברורים בעיניי כבר לא היו מובנים מאליהם, והייתי צריכה להסתגל למציאות אחרת. אין הכוונה למציאות שבה אני נפגשת עם אנשים מרקע שונה או אנשים בעלי דעות שונות משלי -- עם כל אלו כבר נפגשתי במהלך לימודיי בבית הספר. כוונתי היא למציאות שבה אנשים תופסים את הזהות שלי רק באמצעות רכיב אחד ויחיד, והוא זה שמכתיב מי אני, מי הם חבריי ומה המסגרת החברתית שלי – אני ערבייה. כשהגעתי לאוניברסיטה הבנתי שהזהות שלי קבעה מה יהיו היחסים שלי עם שאר הסטודנטים, בהתאם לזהות שנקבעה להם כערבים או יהודים. במקום שהזהות תגדיר אותי, היא הגדירה גם אחרים, ולראשונה בחיי הרגשתי שאני מיעוט.

איך זה שרק עכשיו הרגשתי בת מיעוט, תשאלו, הרי כל חיי ידעתי שמבחינה דמוגרפית ומהותית האוכלוסייה הערבית בישראל היא מיעוט. בעיני, הייתה לכך משמעות פוליטית וחברתית אך לא אישית. תמיד ידעתי מי אני, מאיפה אני באה ומהם הדברים בהם אני מאמינה. פעלתי בכל מסגרת שהייתה לי על מנת לקדם את העמדות שלי, אך מעולם לא הייתה לי תחושה שאני נאבקת ברוב כדי להביע את דעתי. עכשיו, לאחר שלוש שנות לימוד באוניברסיטה, העובדה שאני ערבייה הולכת לפניי, וכל עמדה שיש לי בכל נושא בעל היבט דתי-לאומי-פוליטי-תרבותי נתקלת בהתנגדות, שנענית מצידי במגננה של מיעוט מול רוב.

לכאורה, ההשתלבות באוניברסיטה הייתה אמורה להיות טבעית מבחינתי, הרי זוהי מסגרת חינוכית אשר כוללת בתוכה אנשים מכל חלקי האוכלוסייה הישראלית, כפי שכבר התרגלתי. אלא שבפועל מה שאני מגלה מיום ליום הוא שעל אף הגיוון במסדרונות האוניברסיטה והפקולטה בפרט, אין בינינו רב-תרבותיות אמיתית, ומכאן הפער בין המציאות שהכרתי למציאות שבה אני נמצאת כיום.    

*הכותבת היא תלמידת הקליניקה לרב-תרבותיות ומגוון

 

 

ذكريات من أعياد أخرىמרץ 8, 2017

img004

من المدرسة الثنائية اللغة إلى الجامعة: عرين ناشف

عن حيزيْن مُشتركيْن وعن التطلّع إلى تعددية ثقافية حقيقية

# عرين ناشف

قبل أسبوع، حلّ عيد الميلاد. أحيوا العيد في كلية القانون بشجرة مزينة وتوزيع الشوكولاطة على الطلبة. وقبل أيام من ذلك، صادف عيد الأنوار الذي تم إحياؤه بإضاءة احتفالية للشموع وتوزيع مخبوزة خاصة (סופגניה) في مكتبة الكلية. ذكرني هذا الأسبوع في الجامعة بتجربتي في المدرسة ثنائية اللغة. أذكر بوجه خاص عندما صادف في سنة واحدة عيد الميلاد وعيد الأضحى وعيد الأنوار في الأسبوع ذاته. أقمنا احتفالا مشتركا مع كل التلاميذ والعائلات، وكل واحدة من ديانة أخرى، وثقافة ولغة أخرى. أذكر الشعور الطيب الذي ساد المناسبة وأن كل واحد منّا يستطيع أن يحتفل بعيد الآخر دون أن يشعر بالمسّ بعيده هو. ذكّرتني الاحتفالات في الكلية هذا العام بالمشاهد في حينه، إلا أن المشاعر ـ كانت مختلفة عن تلك التي شعرت بها، عندما احتفلت مع الأصدقاء قبل بضع سنوات.

كثيرا ما أُسأل كيف جرت الأمور في المدرسة ثنائية اللغة التي تعلمت فيها من سن الروضة. أجيب أنه في السنوات الست الأولى تدرّس في كل صفّ معلّمتان، تمرران كل منهما المادة بلغتها. في الصفوف التالية، تتواجد مدرّسة تتحدث بلغتها فقط. كثيرون لا يكتفون بهذه الإجابة ويحاولون أن يفهموا أكثر فيسألون: "لكن كيف تمّ ذلك"؟ ويقصدون اللغة والهوية والأعياد والأيام الوطنية ومسائل أخرى. في كثير من الأحيان أجد نفسي مضطرة للبحث عن إجابة مُقنعة، لكني أكتشف أنني لا أستطيع أن أقع على إجابة واحدة، فأجيب ـ الأمور سارت على ما يُرام. من الصعب عليّ أن أشرح تجربة خاصة مررت بها لأنه على مدار سنوات طويلة كان ذلك الأمر الوحيد الذي عرفته، وكان طبيعيا في نظري. لا أعرف كيف جلست وأنا في الصفّ الأول بجانب طالبة يهودية وقررنا أن نصبح أفضل الصديقات رغم أننا لم نعرف تبادل أي كلمة بيننا.

خلال السنوات التي كنت فيها طالبة في المدرسة، ادعى الكثيرون أننا في فقاعة، وفي اليوم الذي سنحرج فيه إلى الدنيا سنكتشف أن الواقع مغايرا. عادة ما رفضت هذا الادعاء. آمنت أن في مجتمعنا صعوبة في التعامل مع الواقع خارج المدرسة. واليوم، كطالبة سنة ثالثة، بدأت أفهم الفجوة في الفهم. لم تعد القيم التي كبرت عليها وكانت واضحة، مفروغا منها بالنسبة لي، خارج جدران المدرسة الثنائية اللغة، كان عليّ أن أتكيّف لواقع آخر. ولا أقصد واقعا ألتقي فيه بأناس من خلفيات مغايرة أو آراء تختلف عن آرائي ـ كل هؤلاء قابلتهم خلال دراستي في المدرسة. قصدي هو الواقع الذي يفهم فيه الناس هويتي فقط بواسطة مركّب واحد وحيد فيها، وهو الذي يقرر مَن أكون ومَن يكن أصدقائي وما هو إطاري الاجتماعي ـ أنا عربية. عندما وصلت الجامعة أدركت أن هويتي حدّدت كيف تكون علاقاتي مع بقية الطلبة، تبعا للهوية التي تحدّدت لهم كعرب أو يهود. في المكان حيث حدّدت الهوية مَن أكون، حددت من يكون الآخرون أيضا، ولأول مرة في حياتي أشعر أنني أقلية. كيف حصل أنني الآن فقط شعرت بأني أقلية، قد تسألون، عِلما أنني عرفت طيلة حياتي من ناحية ديمغرافية وجوهرية أن العرب في إسرائيل هم أقلية. في نظري، كان لذلك معنى سياسي واجتماعي وليس شخصيا. دائما ما عرفت مَن أكون ومَن أين أتيت وما هي الأمور التي أومن بها. نشطت في كل إطار كنتُ فيه من أجل الإقناع بمواقفي، لكن لم أشعر أبدا أنني أخوض معركة ضد الأكثرية كي أقول رأيي. الآن، بعد ثلاث سنوات في الجامعة، حقيقة أنني عربية تسير أمامي، وكل موقف أعبّر عنه في كل شأن، ديني ـ قومي ـ سياسي ـ ثقافي يواجه معارضة أردّ عليها في العادة كأقلية مقابل أكثرية.

كان المفروض أن يكون الاندماج في الحياة الجامعية طبيعيا من ناحيتي، فهي إطار تعلّمي يضمّ أناسا من كل شرائح السكان في إسرائيل كما كنتُ تعوّدت من قبل. ولكن ما أكتشفه عمليا يوما بعد يوم أنه بالرغم من التنوّع في أروقة الجامعة وكلية القانون تحديدا، ليس بيننا تعددية ثقافية حقيقية، ومن هنا الفجوة بين الواقع الذي عرفته وأنا في المدرسة وبين الواقع الذي أعيشه اليوم.   

*الكاتبة هي طالبة في العيادة من أجل التعددية الثقافية والتنوع.