על פרשת המוהלים והמסע הארוך מהפרקטיקות הגזעניות אל ברית השלום שתבוא
# מברטו מששה
מה יש לחדש על פרשת הרב המוהל אליהו אסולין, שבה עוללים ממוצא אתיופי וקווקזי שימשו כעכברים במעבדה של הרב ומתלמדיו? אמרו כבר הרבה. ובכל זאת החלטתי לומר עוד, משום שנעשה מעט. אני יושב לנסח את מחשבותיי באחד מימי שישי – אור לפרשת השבוע "יגש". הפרשה מספרת על האופן שבו מתאחד יוסף עם אחיו ואביהם יעקב במצרים. ההפטרה מדברת על כך שממלכת ישראל ויהודה יהפכו להיות שוב לממלכה אחת. הפרשה וההפטרה קושרות בין "השלום" שבין האחים ובינם לבין העולם, ובתווך הברית שיש לקיימה ושמתבטאת באחדות שביניהם באמצעות קיום המצוות, לאמור:
[...] "וכרתי להם ברית שלום, ברית עולם יהיה אותם; ונתתים והרביתי אותם, ונתתי את-מקדשי בתוכם לעולם" (יחזקאל לז, כו)[...].
איש הדת, הרב אסולין, היה אמור להתמצא בטקסט הזה. היה עליו לדעת ולהבין את משמעות "הברית", ממש כפי שמכירות אותה האימהות – בנות כל העדות -- שהיו מוכנות להגיש את עולליהן, כדי שכבודו יבצע את תפקידו במצווה הראשונה המכניסה את ילדיהן כאחים לעם ישראל.
בזמן אחר ובמקום אחר - שם בקווקז או באתיופיה - שבהם התקיימה מצוות הכנסת עוללים לברית עם, הרב אסולין היה האח האובד, שאולי יום אחד תתאחדנה איתו בארץ ישראל. והנה אנחנו כאן - אמא אתיופית ואמא קווקזית הייתה מוכנה לתת את עוללה לאח שחשבו שהוא, כדי להכניסו לברית אחים. אבל "האח" בגד.
הפעם הפרשה הזו כתובה בדם - על גוף של תינוקות ובנפש אמהות, שבמקרה הן גם אתיופיות וקווקזיות, מאוחדות בזעזוען נוכח מעשי הרב. ואליהן מצטרפות אימהות לילדים אריתראיים וסודנים, אף הן קורבנות של מעשיו. מעבר לעניין הדתי, מנקודת מבטו של הרב אסולין, לכל האמהות מכנה משותף אחד: הן נמוכות בהירארכיה החברתית בישראל וילדיהן הם "בשר תותחים, הכי טוב שיש" - ומי שנמוך, לא החוק והנוהל שבארץ ולא חוקי השמיים עומדים להגנתו. עובדה היא, שלא קרה דבר - לא למכשיר המוהלים כנציג המדינה, ולא לרב המוהל כנציג האלוהים וממסדיו.
נכון להיום, ה"ממלכה" בישראל לא הסיקה כל מסקנה חדשה בדבר חוקים חדשים או נהלים מחודדים, שיכניסו את כולנו בברית אמינה. נכון להיום, יש רק מסקנות אישיות - איש איש ומסקנתו ביחס לביתו. אנחנו מאוחדים, אולי, רק בתחושת הזעזוע נוכח מעשי הרב ומה שהוא מייצג עבורנו - יחס המדינה ומוסדותיה כלפי החלשים שבה.
יש עוד מסע היטהרות ארוך לעשות אל השלום שיבוא, אך בדרך נראה שצריך להכין את עצמנו להזדעזע ממעשים, שיחשפו עוד ועוד, שכן גזענות היא מחלה קשה או כמו שאטיין בליבר מכנה אותה "תופעה חברתית כוללת". בליבר מסביר כיצד זה שהגזענות נטמעת בפרקטיקות, בשיח ובייצוגים שכולם הם "הם עיבודים אינטלקטואלים של פנטזיית ההפרדה (סגרגציה) או המניעה (החובה לטהר את הגוף החברתי ולשמר את הזהות האישית או הקיבוצית מכל קירבה, עירוב, או פלישה)". הוא מוסיף ומסביר כי הפרקטיקות, השיח והייצוגים של הגזענות מאורגנים סביב אותות של אחרות וכי על כן הגזענות מארגנת מטענים רגשיים ומעניקה להם צורה סטריאוטיפית.
וכך מסכם בליבר:[1]
"השילוב בין פרקטיקות, דפוסי שיח וייצוגים שונים ברשת של סטריאוטיפים רגשיים הוא שמאפשר לתאר את היווצרותם של קהילה גזענית (או של אחווה בין גזענים, שקשרי "חיקוי" שוררים ביניהם ממרחק). השילוב מאפשר לתאר גם כיצד, כמו במראה, יחידים וקבוצות שהם מושאי הגזענות נאלצים לתפוס את עצמם כקהילה".
וכאן נכנסת הכרת התודה היחידה שאני מוצא ביחס לכל הפרשה: מעשי הרב והממסד המיוצג באמצעותו הפכו אמהות רבות ממוצא אתיופי, קווקזי, אריתראי וסודני לקהילה מזועזעת וזועמת אחת; ואולי בעקבות זאת, נתגבש ונשנה משהו בממסד המסואב והדכאני הזה. אנחנו חייבים. או אז, אולי יתקיים בנו הפסוק: "וכרתי להם ברית שלום, ברית עולם יהיה אותם; ונתתים והרביתי אותם, ונתתי את-מקדשי בתוכם לעולם" (יחזקאל לז, כו)[...].
* מברטו מששה עובד באגודת יהודי אתיופיה
[1] מתוך "גזענות בישראל" (2008), עמודים 416 -417.