פעם חששו לדבר על שוני מגדרי במוסדות דת. עכשיו גם בישיבות הגבוהות מזמינים ימי עיון על יציאה מהארון -- נדב שוורץ על גאווה ודת
# נדב שוורץ
כשמדברים על החיבור בין הקהילה הדתית לקהילה הגאה צריך לזכור דבר אחד: דברים לוקחים זמן.
וזה קשה, בייחוד כשמסביבנו מתחוללים תהליכים אדירים שמתקדמים בקצב מסחרר. כמעט לא עובר חודש בלי יציאה מארון כזה או אחר של סלבריטאי כזה או אחר, הצעה לתיקון חוק, פסיקה של בית המשפט לטובת הקהילה, ועוד.
אבל כשמגיעים למפגש העדין והטעון שבין הדת ולהט"ביות, לפעמים ההרגשה היא של חריקת בלמים. אין מה לעשות, היהדות לא יכולה להשתנות "כרצון איש ואיש", טוענים לעתים בציבור הדתי. אם נוסיף לכך אמרות של מנהיגי הציבור הדתי ורבניו, אנחנו עלולים לקבל תמונת מצב עגומה ביותר.
ואכן יש בני נוער להט"בים ואף מבוגרים שמתקשים להכיל את הקונפליקט הזה ומחליטים לעזוב את הדת. ההחלטה על עזיבה לא מונעת בהכרח מהפיכתם לחילוניים באמונותיהם – לא פעם המסר שבני נוער כאלה מקבלים מהחברה הוא שעליהם לבחור: הגדרה עצמית או אמונה דתית. מן העבר השני, יש מי שבוחרים להישאר בארון שהופך לכלוב של זהב. הם מקבלים אישור מהסביבה ש"הם בסדר", כיוון שאינם מאיימים עוד על החברה הכללית ואורח החיים הקהילתי.
התהליכים המתוארים מורכבים, אך מהווים, כך נדמה, צד אחד בלבד של המטבע. מתחת לפני השטח, דווקא נראות תזוזות גדולות של הקרחון שאנחנו, פעילי הקהילה הגאה הדתית, מצליחים סופסוף לזהות.
כאדם דתי אני מאמין שלא החברה צריכה לשפוט אותי, אלא אך ורק הקב"ה - הרי חז"ל הם שאמרו אל תדון אדם עד שתגיע למקומו. פעם כשהתארחה משלחת של אנשי תקשורת בביתי אמרה אחת מהם שהיא לא שופטת אותנו, היא "מרחמת עלינו". השבתי לה אז: "אנחנו לא צריכים את הרחמים שלך, אנחנו צריכים קבלה והכלה". אמרתי שאנחנו בתוך עצמנו מצליחים לחיות חיים טובים ושבנינו לעצמנו קהילה חזקה ותומכת. בסיום הדגשתי שהשאלה שהקהילה הדתית צריכה לשאול את עצמה היא האם היא רוצה להוקיע מתוכה אנשים, או ללמוד להכיל אותם.
הציונות הדתית תמיד התגאתה ביכולת שלה לחבר בין עולמות, ולהיות נגישה גם עבור מי שאינם בהכרח מגדירים עצמם כחלק מהמגזר. יש רבנים ומחנכים שמבינים את כל אלה: שיודעים שלפני הכל צריך ש"ימין תהיה מקרבת". בימים אלו פונים אלי עוד ועוד מוסדות חינוך דתיים ומבקשים הדרכה בנושאים של זהות מגדרית. רק לפני כשבועיים פנתה אלי ישיבה גבוהה, שבמשך שנים נמנעה מעיסוק פדגוגי בנושא. עד כה סירבו לשמוע שם על האפשרות של שיחה לאנשי צוות, אך עכשיו -- בעיקר בעקבות יציאה מהארון של כמה מתלמידי הישיבה, החליטו לנסות להבין לעומק מה ביכולתם לעשות.
הפניות הללו מגיעות ממי שמייצגים את החברה הדתית שאינה חיה במגדל השן ואינה רואה דברים בשחור ולבן. הם רואים את התלמידים והתלמידות שלהם, בנים ובנות שלהם, אחים, חברים ושכנים שלהם, כבני אדם. לא כזרים. לא כמו ששומעים בסיפורים. אלא כאנשים שלמים.
והם כבר לא יכולים להתעלם.
ולאט לאט הם שואלים אז איך אפשר לעזור. לא לרחם, לעזור! משרד החינוך וגם המחלקות הדתיות בו עורכות ימי עיון לצוותים חינוכיים שהכותרת שלהם השתנתה: מ"איך נתמודד עם התופעה" ל"איך נסייע לתלמידים עם שונות מגדרית ומינית".
פעם כשהייתי מגיע ליום עיון על שונות מגדרית במוסד דתי, הפצירו בי שלא לספר על כך "בחוץ", שחס ושלום לא ידעו. היום מחוץ למבנה תולים שלטים עם כותרת באותיות קידוש לבנה, מזמינים את הציבור הרחב להגיע. אז נכון, יש עוד הרבה עבודה, אבל יש תחושה של התקדמות לקראת הכלה וקבלה שוויונית לכולנו.
* נדב שוורץ הוא רכז קהילה וחינוך בבית הפתוח לגאווה וסובלנות ופעיל בקהילה הגאה הדתית