הרשמה לניוזלטר | اشترك للنشرة  

פרסומים אחרונים | الإصدارات الأخيرة

ליצירת קשר | للاتصال معنا

המרכז לחקר הרב תרבותיות והמגוון

האוניברסיטה העברית, הר הצופים

ירושלים 9190501

مركز أبحاث التعدديّة الثقافيّة والتنوّع

الجامعة العبرية، جبل المشارف

القدس 9190501

972.2.5494950

diversity@mail.huji.ac.i

 

 

           

           

המסיבה תמשיך בלעדינו | ג'ינאן אבו שתיה

יוני 2, 2016

הרהורים על מרחב יהודי-ערבי באוניברסיטה בעקבות נשף הסטודנטים למשפטים

בתקופה הראשונה שלי כסטודנטית, הייתי מסתובבת במסדרונות האוניברסיטה ומסתכלת על האנשים מסביבי. הרגשתי אז שמדובר במודל לחברה ישראלית (כמעט) אוטופית: צעירה עם חיג'אב ממזרח העיר, לידה אישה דתיה שמשוחחת עם הערבי שמכר לה את הקפה ובמסדרון מסתובב סטודנט חרדי, שכנראה פרץ הרבה גבולות כדי להגיע למקום הזה. לפי התיאור שלי, מדובר לכאורה בחברה מגוונת ורב-תרבותית. אלא שבתקופה האחרונה, ולאור האירועים סביב הנשף שיתקיים בפקולטה למשפטים השבוע, ההרגשה שלי שונה לגמרי.

ביום שלישי השבוע ייערך הנשף בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. האירוע יתקיים בימים הראשונים של חודש הרמדאן, כך שהסטודנטים המוסלמים – שיצומו בימים אלה - לא יוכלו להשתתף בו. לפני חודשיים, ומיד עם פרסום מועד הנשף, פנתה קבוצת סטודנטיות לאגודה כדי להודיע שמדובר ביום הראשון של הרמדאן - דבר שימנע את השתתפות המוסלמים באירוע. בתחילה ניסו באגודה לבדוק האם ניתן יהיה לשנות את התאריך, דבר שלא התאפשר. כעבור חודש, החליטה אותה קבוצה לפרסם פוסט בפייסבוק, ולפיו יש קבוצה נוספת שנפגעת מקביעת הנשף ביום הזה. בנקודה הזו, החלו בדיקות מוגברות מצד האגודה כדי לפתור את הבעיה. כך למשל, היה ניסיון (רציני הפעם) לשנות את התאריך, אך הדבר לא צלח, ולסטודנטים המוסלמים הוצעו מוניות כדי שיוכלו להגיע לנשף לאחר שבירת הצום. החלופה הזו נדחתה בהיותה בלתי רלוונטית, לאור השעה המאוחרת של שבירת הצום, וההבנה שהקושי עבור הסטודנטים המוסלמים טמון באווירת הנשף, שאינה מתאימה ליום צום. כמובן שאפשר לעשות הקבלה לצום ביום כיפור, ולהמחיש את הקושי בהגעה לנשף (בהנחה שהטיעונים הסובייקטיבים של המוסלמים אינם משכנעים עד כה).

אם כך, הניסיונות לשינוי התאריך כשלו. התוצאה היא שהסטודנטים שצמים ברמדאן לא יגיעו לנשף, אם כי בפקולטה יתקיים בחודש הבא אירוע לציון חודש הרמדאן. האירועים שתיארתי עד כאן מעלים שורה של שאלות: למה, למשל, היה שיהוי בנקיטת צעדים משמעותיים בנושא עד שהדבר הועלה לפייסבוק והגיע להנהלה? מדוע הפגיעה במוסלמים עוררה הד ציבורי-תקשורתי קטן מזה שנוצר סביב הטיפול בעניין המחיצות? אני סבורה שבשלב הזה עלינו לשאול דווקא שאלה אחרת: מהו מקור הדממה ששררה בפקולטה אחרי הניסיונות לטיפול בעניין, שלא צלחו, ולמרות ההכרה מצד ההנהלה והאגודה שאכן מדובר בפגיעה חמורה בסטודנטים המוסלמים? אני מבקשת לטעון כי סטודנטית ערביה היא רק חלק מהנוף הרב-תרבותי שתואר כאן, ובפועל אינה תמיד נמצאת, חוץ מאשר בבמות שמוגדרות לה מראש. את הטיעון אציג דרך נקודת המבט שלי על החברה הישראלית.

כתלמידה בכיתה ט', המורה לשפה העברית היה מבקש מאיתנו לצפות בחדשות פעם בשבוע, דבר (שלדעתו) היה מסייע בשיפור השפה העברית. בדרך הזו, הייתי צריכה אני וכל החברים שלי לכיתה לראות את אחד הערוצים הישראליים שמשדרים בעברית, כדי לספר למורה יום למחרת על החדשות במדינה. עכשיו, אחרי שנים רבות מביצוע התרגיל השבועי של המורה, אני משוכנעת שהצפייה בתקשורת גרמה לי לדבר שפה אחרת: היא עזרה לי לדבר ישראלית. השפה שנחשפתי אליה בתקשורת הישראלית הייתה מורכבת מאלמנטים מתנגשים רבים: מזרחיים-אשכנזים, דתיים-חילוניים, ימנים-שמאלנים.  אך אני, "הערבייה", הייתי חסרה בתוך כל זה, חוץ מהופעה בבמות מוגדרות מראש. הרי בתקשורת הישראלית, הערבים לא היו אף פעם חלק מהפריים-טיים, חוץ מכמה ראיונות עם כמה חברי כנסת ערבים בעקבות פליטת פה של אמירה  "מסוכנת" למרחב הישראלי, או התוכנית "עבודה ערבית" ששני שליש מהציבור לא צפה בה, ורוב צופיה לא הבינו שמדובר בקומדיה כואבת ("בתקשורת הישראלית לא אוהבים נשים ערביות", http://www.haaretz.co.il/gallery/television/.premium-1.2944461 ). כך למשל, לא מדברים על הצורך בהקמת אקדמיה ביישובים הערביים, הרחבת התשתיות ושיפורן, הקמת יישוב ערבי אחד או אפילו על בעיות פנים חברתיות. וכך, אף אחד גם לא מדבר על יוזמתה של אישה מסכנין להקים מסעדה לנשים (http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2696567). גם לא מדווחים על רצח נשים ערביות במהדורת חדשות הערב.

התוצאה היא שהציבור הישראלי נחשף רק לתקשורת הישראלית, שהיא לכאורה רב-תרבותית (הרי הסדרה עבודה ערבית שודרה בפריים-טיים, וב"האח הגדול" יש משתתף ערבי), ולספרי האזרחות בבתי-הספר היהודיים שבהם מדברים על שוויון וזכויות קיבוציות. ובצורה הזאת, אני הערבייה אף פעם לא הייתי חלק מהשיח הישראלי, ואף פעם לא הופעתי כמי שתובעת זכות לגיטימית ומקבלת אותה, אלא כמעט תמיד הופעתי כמי שמתבכיינת ולא מקבלת כלום (או מעט מדי).

השפה הישראלית, שאת משמעותה ניסיתי להדגים באמצעות מבט על התקשורת הישראלית, לימדה את כל הצדדים בחברה הישראלית להתקבע במקומות שלהם, כך שב"סטטוס קוו" החברתי שתואר לעיל, המקום המוגדר שאני כערבייה יכולה להופיע בו הוא תובעת זכויות (מעת לעת) ומקבלת הצעות לריכוך הפגיעה, לצד הכרה (לעתים) מצד המערכת בפגיעה האמורה. וכך נמשכת הדממה, ששוררת בחברה הישראלית כל פעם מחדש, אחרי שידור כתבה על אפליה בהעסקת ערבים או על רצח אישה ערבייה. באופן זה, הרוב ההגמוני במדינה יכול להסתפק בעצם הנוכחות (הדלה לטעמי) של הציבור הערבי בנוף, ולהוסיף להתכחש לכך שמדובר בנוכחות שאינה הולמת ואמיתית.

בפקולטה למשפטים, עומד להתקיים בשבוע הבא נשף סיום השנה בלעדינו. לצד זה, בשבוע הבא יתקיים יום הסטודנט באוניברסיטה העברית ללא נוכחותם של הסטודנטים הערבים, באירוע הגדול של סיום השנה שאמור להיות מיועד לכו-לם. הסיבה היא שיום הסטודנט מתקיים כל שנה ביום ירושלים, שנחשב כיום משמח לחלק גדול מהציבור היהודי, וכיום אבל לציבור הערבי. כ"פיצוי" על חוסר הנוכחות, התאים הפוליטיים מקיימים אירוע אלטרנטיבי לסטודנטים הערבים. אלא שלדעתי, נפרד זה לא שווה, והאירוע הזה מגביר את תחושת הניכור והזרות אצל הסטודנטים הערבים וגורם לכך שהם אינם באמת חלק מהנוף הרב-תרבותי. חוסר המודעות ההתחלתי של הסטודנטים בפקולטה למשפטים לקיום הרמדאן והטענות לגבי "בורות" באשר לטקסים של החודש, בנוסף לקיום יום הסטודנט ללא נוכחות הסטודנטים הערבים - מציבים שאלות רבות בפני הטוענים לחברה רב-תרבותית. לדעתי אלה מוכיחים (במידת מה) את הטיעון שלי לגבי חוסר הנוכחות האמיתית של בני המיעוט הערבי בחברה הישראלית בכלל, ובאוניברסיטה בפרט.